פסק-דין בתיק ע"א 2413/01

השופט א' ריבלין:

מבוא

1.        המערערת, חברה פוגץ' ובניו בע"מ, היא חברה קבלנית המבצעת עבודות בניה ופיתוח. המשיבה 2, ישיבת בני עקיבא נחל יצחק (נחלים) (להלן: הישיבה), היא עמותה המנהלת ישיבה, המצויה בתחום שיפוטה של המשיבה 1, היא המועצה האזורית מודיעים (להלן: המועצה).

           בין המערערת לבין המשיבות נכרתו מספר הסכמים, שבעקבותיהם הקימה המערערת בישיבה מבנה חטיבת ביניים, אשר עתידה היתה לשמש את יישובי האזור. במהלך ביצוע עבודות הבניה ולאחר השלמתן, נתגלעו בין המערערת לבין המשיבות מחלוקות שונות בנוגע לתמורה שאמורה היתה המערערת לקבל על פי ההסכמים השונים. בעקבות מחלוקות אלה, הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה כנגד המשיבות שתיהן. בבסיס התביעה עמדה טענת המערערת כי היא עמדה בכל התחייבויותיה החוזיות - הן מבחינת איכות הבניה והן מבחינת לוח הזמנים - וכי למרות זאת לא שולמו לה הסכומים המגיעים לה. התביעה נדחתה במלואה, ומכאן הערעור שלפנינו. לאחר הגשת הערעור, הגיעו המערערת והישיבה להסדר פשרה, ומשכך, לא נותר אלא להכריע בסכסוך שבין המערערת לבין המועצה.

עיקרי העובדות

2.        המשיבות ביקשו להקים בישיבה, במימון משרד החינוך והתרבות, חטיבת ביניים, שתשרת את תושבי הישובים המצויים בתחום שיפוטה של המועצה. לצורך כך, פרסמה המועצה בשנת 1982 מכרז, המזמין חברות בניה ליתן הצעות מחיר להקמת המבנה, שישמש כחטיבת הביניים של הישיבה. מבנה החטיבה אמור היה, על פי תוכנית הבניה, לכלול שתי קומות: קומת כיתות, שעתידה היתה לאכלס את חדרי הלימוד, ומתחתיה קומת עמודים מפולשת, שעתידה היתה לאכלס את חדרי המנהלה והמזכירות של חטיבת הביניים.

           המערערת, שהציעה את ההצעה הזולה ביותר, זכתה במכרז, ומשכך, נכרתו עמה שורה של הסכמים, אשר יצרו את מסגרת ההתקשרות בין הצדדים כמפורט להלן. בחודש אוקטובר 1982 נכרת בין המערערת לבין המועצה הסכם לבניית קומת הכיתות (להלן: הסכם קומת הכיתות), שכלל את טופס החוזה ומסמכים נלווים נוספים, ובכללם הצעת המערערת, נוסח של תנאים אחידים באמצעותם התקשרה המדינה עם קבלנים לביצוע עבודות דומות באותה עת, מפרט הבניה, כתב הכמויות ולוח תשלומים.

           במועד סמוך לכך, התקשרו המערערת והישיבה בהסכם להקמת קומת המנהלה (להלן: הסכם קומת המנהלה), במסגרתו נמסרו לידי המערערת עבודות הבנייה של חדרי המנהלה ושל תוספות שונות בקומת הכיתות, שלא נכללו בהסכם קומת הכיתות, והכל בהזמנתה של הישיבה ובמימונה. עם זאת, הותנה בין הצדדים כי במידה שתתקבל הרשאה תקציבית נוספת מאת משרד החינוך והתרבות להקמת קומת המנהלה, ובעקבותיה ייחתם הסכם בין המועצה לבין המערערת להקמת קומה זו, יבוטל הסכם קומת המנהלה. ואמנם, בחודש אוקטובר 1983, בעוד עבודות הבניה של קומת המנהלה בעיצומן, נחתם בין המערערת לבין המועצה הסכם כאמור (להלן: ההסכם השני להקמת קומת המנהלה).

           בסמוך לחתימה על ההסכם השני לקומת המנהלה, נערך בין המועצה, מצד אחד, הישיבה, מצד שני, והמערערת, מצד שלישי, חוזה נוסף, שהיווה תוספת להסכם השני לקומת המנהלה (להלן: ההסכם המשולש). במבוא להסכם זה מובהר, כי המועצה הסכימה לבקשת הישיבה, להתקשר עם החברה בהסכם להקמתה של קומת המנהלה, וזאת לאחר שניתנה לישיבה הרשאה תקציבית נוספת מאת משרד החינוך והתרבות להקמת קומה זו. בסעיף ג' להסכם המשולש נקבע כי הישיבה, ולא המועצה, היא שתשא בכל עלויות הבניה של קומת המנהלה, שלא ימומנו על-ידי משרד החינוך והתרבות. עוד נקבע כי למערערת לא תהיה כל תביעה כספית כנגד המועצה בגין הוצאות שלא ישולמו לה בשל היעדרו של כיסוי תקציבי או עיכוב בקבלת המימון מאת משרד החינוך:

1.    הישיבה חוזרת ומאשרת בזאת למועצה כי כל הוצאה תקציבית שתהא בגין העבודה הנוספת ושלא תכוסה למועצה על ידי משרד החינוך ישירות ובמועד, תכוסה ותשולם על ידה ישירות ומיידית לקבלן, או מבלי לפגוע באמור - תשפה את המועצה על כל הוצאה כנ"ל מיידית בערכה המלא עם דרישתה על ידי המועצה.

2.    ...

3.    הקבלן מאשר כי ידוע לו כי כל הכספים שיגיעו לו בגין העבודה שעל פי התוספת להסכם, פורמלית מאת המועצה, בגין כל סיבה שהיא ואשר לא יהיה להם כל כיסוי תקציבי, וכל עיכוב בקבלת כספים כנ"ל - במידה ויהיו [כך במקור] - הוא יהיה רשאי וזכאי לדרוש ולקבל מאת הישיבה בלבד ולא תהא לו כל תביעה בנדון מאת המועצה.

            למען שלמות התמונה יצוין כי בין הישיבה לבין המערערת נכרתו הסכמים נוספים, בהם הוסדרה, בין השאר, הקמתו של אודיטוריום בצמוד למבנה חטיבת הביניים. הסכמים אלה אינם רלבנטיים לענייננו, שכן, כזכור, הערעור שלפנינו נסב אודות מערכת היחסים שבין המערערת לבין המועצה בלבד. 

           הנה כי כן, החל מחודש אוקטובר 1982 ביצעה המערערת עבודות בניה ופיתוח בתחום הישיבה. עבודות אלה כללו, כאמור, הקמה של מבנה חטיבת ביניים בן שתי קומות - קומת המאכלסת חדרי לימוד וקומת מינהלה וכן הקמת שלד לאודיטוריום. העבודות בוצעו עבור שני גופים שונים - המועצה והישיבה. המועצה התחייבה לשאת בכל ההוצאות הנובעות מהקמתה של קומת הכיתות. היא גם התחייבה, בכפוף לקבלת כיסוי תקציבי מאת משרד החינוך והתרבות, לשאת בעלויות הבנייה של קומת המנהלה. הישיבה, מצדה, התחייבה לשאת בתשלום עבור הקמת שלד האודיטוריום וכן בעלויות עבודות הבנייה של קומת המנהלה, שלא יכוסו על-ידי המועצה בשל היעדרו של כיסוי תקציבי ממשלתי.

3.        מנגנון התשלום שנקבע על ידי הצדדים היה כדלקמן: בסיומו של כל חודש הגישה החברה למהנדס שפיקח מטעם המשיבות על מלאכת הבניה, מר רגב (להלן: רגב), חשבון ביניים בגין העבודות שבוצעו באותו חודש. החשבון כלל פירוט של העבודות ושל מחיריהן. רגב היה מאשר את החשבון בשלמותו או מתקנו לפי שקול דעתו, ומעביר את החשבון המאושר למזמין העבודה - המועצה או הישיבה, לפי המוסכם בחוזה הרלבנטי. הוסכם בין הצדדים כי התשלום יועבר למערערת בתוך ארבעים וחמישה יום ממועד אישורו של החשבון על ידי רגב.

4.        עבודות הבניה נסתיימו בסוף שנת 1984, עם השלמת ההקמה של שלד האודיטוריום.

           בחודש מרץ 1985 נחתם בין הישיבה לבין המערערת זכרון דברים, במסגרתו הגיעו השתיים להסדר באשר ליתרת התשלום שחבה הישיבה למערערת (להלן: זכרון הדברים). שאלת תוקפו של זכרון הדברים והפרשנות שיש ליתן לאחדים מסעיפיו עמדה במרכז ההליכים שהתנהלו בין הישיבה למערערת בבית המשפט קמא; למעשה, נסב פסק דינה של הערכאה המבררת בחלקו הגדול אודות נושאים אלה. לענייננו רלבנטי סעיף 5 לזכרון הדברים, הנוגע למחלוקת שבין המערערת לבין המועצה. סעיף זה, שבדומה למסמך כולו נרשם בכתב יד, כולל שני קטעים שנמחקו על-ידי הצדדים (מסומנים בסוגריים מרובעים), וקובע בזו הלשון:

5.    חב' פוגץ שומרת לעצמה הזכות לתבוע מהמועצה אזורית מודיעים בלבד [וללא קשר להסכם זה] ולא מישיבת נחלים כל הנזקים שנגרמו לה עקב אי עמידת המועצה בלוח [הכיתוב קטוע] [ו/או הסכומים שלא שולמו לה].

5.        מערכת היחסים בין המערערת לבין המועצה ידעה קשיים כמעט למן ראשיתה. זמן קצר לאחר תחילת הקמת חטיבת הביניים, החלה החברה להלין על איחורים בתשלומם של החשבונות המאושרים. תרעומת זו התבטאה במספר מכתבים שנשלחו אל המועצה. בשלב מסוים אף מונה בורר על מנת שיכריע בפלוגתא בין המערערת לבין המועצה, אלא שהמועצה חזרה בה מהסכמתה לקיום הליכי בוררות, וזאת משסירבה הישיבה - שהיתה, לטענת המועצה, הכתובת העיקרית לתלונות המערערת - להשתתף בהליכים. על רקע זה הובא הסכסוך בין הצדדים לפתחו של בית המשפט קמא.